עלון משמעות · גליון 72 · כ״א תשרי · תשפ״ז
השבוע, בשמיני עצרת־שמחת תורה, נזכה לסיים את התורה ולהתחיל אותה מחדש. נקרא את פרשת ״וזאת הברכה״, בה נפרדים ממשה רבנו, ומיד נפתח שוב בבראשית. במאמר השבוע נעמיק ונשים לב לפסוק מסוף התורה, הנותן לנו לגשת בצורה מחודשת ומרתקת לשמחת תורה: ״ויהי בישֻרון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל״.
מוכנים להעמיק? אז כך: קודם כל, בקריאה פשוטה אפשר לשים לב שהפסוק מתחלק לשלושה חלקים. כל חלק מלמד על שלב בהתקדמות האישית שלנו, וכל שלב מתאים לחלק בחודש העמוס שאנחנו נמצאים בשיאו.
נתחיל מהחלק הראשון בפסוק, ״ויהי בישורון מלך״. בלי להתעמק יותר מדי, המילה ״מלך״ מחזירה אותנו מיד לימים הנוראים, שאולי כבר הספקנו לשכוח... בראש השנה אנחנו ממליכים את ה׳. עומדים לפניו ביום הדין ומקבלים עלינו את מלכותו. יש מלך לעולם, ואנחנו רוצים להיות נתיניו ועבדיו.
ההמלכה הזאת הולכת ומתפתחת לאורך עשרת ימי התשובה. בחסידות קוראים לתהליך הזה ״בניין המלכות״. ההכרה שה׳ הוא המלך מקבלת בהדרגה מבנה שלם בנפש, עד שביום הכיפורים מגיעים אל החלק הגבוה ביותר ואף עולים אל מעל השכל – הכתר של המלכות. קבלת המלכות עמוקה כל כך, שהיא עולה גם מעבר למה שאנחנו מבינים. אנחנו ממליכים את ה׳ מתוך קשר אליו שהוא למעלה מטעם ודעת.
אחרי יום הכיפורים מגיע חג הסוכות. התורה קושרת את החג לאיסוף התבואה, ולכן הוא נקרא גם ״חג האסיף״: ״באספכם את תבואת הארץ״.
כשם שהתבואה הרגילה נאספת בזמן זה, זהו גם זמן האיסוף של בני ישראל. ישראל עצמם נקראים תבואתו של ה׳: ״קֹדש ישראל לה׳, ראשית תבואתֹה״, ומכאן אפשר להעמיק בפסוק: ״בהתאסף ראשי עם״ – כעת מגיע זמן האיסוף של העם, חג סוכות.
אחרי שהמלכנו את ה׳ ואחרי שביקשנו סליחה ביום הכיפורים, מגיע הזמן להתאסף. גם ארבעת המינים מבטאים היטב את ההתאספות הזאת. האתרוג, הלולב, ההדס והערבה שונים זה מזה, וכל אחד מייצג גוון שונה בעם הקדוש שלנו, ובסוכות אנחנו נוטלים את כולם יחד. כל אחד מהם מגיע עם התכונות שלו, וכולם נעשים חלק ממצווה אחת. אין אפשרות לקיים את המצווה ללא אחד המינים, כך שההתאספות ממש מוכרחת...
ובכל זאת, יש משהו שעוד חסר בהתאספות הזאת. כשם שבארבעת המינים יש הבדל בין האתרוג והלולב, כך גם ב״התאסף ראשי עם״, יש ראשים ויש אנשים פשוטים. כולם באו, כולם שותפים, אבל עצם האיסוף עדיין אינו חיבור פנימי. אני יודע מה מעלתי לעומתך, ואתה מרגיש מה חסר לך לעומתי. התאספנו, אבל הבדלי המעמדות עדיין תופסים מקום בהרגשה שלנו.
יש צורך בראשים ויש מקום להבדלי תפקידים ומעמדות, אבל הם אינם צריכים למלא את התודעה שלנו ולגרום להרגשת עליונות ונחיתות. יהודי יכול להיות בעל מעמד גבוה, כמובן, ועם זאת צריך להרגיש שווה למי שעומד לידו, ללא תודעת עליונות מנתקת. העליונות הטכנית לא צריכה להיות מורגשת כאשר אני עומד לצד יהודי אחר, לא משנה מה מעמדו.
כאן מגיע החלק האחרון בפסוק: ״יחד שבטי ישראל״. אחרי שבעת ימי הסוכות מגיע שמיני עצרת־שמחת תורה. בפסוק כבר לא מוזכרים ראשים. כל שבטי ישראל יחד, בהרגשת שוויון פנימי. כולם הולכים יחד ושמחים יחד, בלי להיות עסוקים במעמדות. גם כשיש בינינו הבדלים, הם אינם גורמים לנו להרגיש עליונים או נחותים זה מזה. זו ההרגשה המיוחדת של שמחת תורה: אנחנו חלק מאותו עם, שמחים באותה שמחה, וטוב לנו להיות יחד. החיבור נעשה פנימי וטבעי.
גם בקשר שלנו עם ה׳ יש ביום הזה קִרבה מיוחדת. במשך שבעת ימי הסוכות מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. בשמיני עצרת מקריבים רק פר אחד, כנגד עם ישראל. חז״ל ממשילים זאת למלך שערך סעודה גדולה, ובסופה ביקש מאוהבו סעודה קטנה ואישית כדי ליהנות מהקִרבה אליו. אחרי כל ימי החג, ה׳ מבקש עוד יום להיות רק איתנו. זה הזמן להיות ממש אחד עם ה׳ ויחד עם כל שבטי ישראל.
כך מתברר הרצף שבפסוק: ״ויהי בישורון מלך״ בימים הנוראים, ״בהתאסף ראשי עם״ בסוכות, ולבסוף ״יחד שבטי ישראל״ בשמחת תורה.
נחזור אל תחילת הדרך, להעמיק בצורה חדשה בתהליך שאנו עוברים, ונתחיל בהפתעה: יום כיפור הוא יום של תשובה, אבל לא שם התשובה מסתיימת. האמת היא, שכל חודש תשרי הוא זמן בו עוסקים בתשובה, ובכל חג יש בה תנועה אחרת. ישנה תשובה של ראש השנה, של יום כיפור, של סוכות ואפילו של שמחת תורה...
בראש השנה אנחנו עומדים לפני ה׳ ביום הדין. אנחנו מקבלים על עצמנו את מלכותו של הבורא, רוצים להיות עבדיו ולחיות לפי רצונו. התשובה מתחילה בהסכמה הזאת, להעמיד את עצמנו לפני המלך ולקבל אותו עלינו. המבט שלנו מופנה אליו, ואנחנו רוצים לשוב אליו ולהיות נאמנים לו.
ביום הכיפורים אנחנו נדרשים להתבונן גם ביחס שלנו לאנשים אחרים. המשנה אומרת שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. אם פגעתי בך, אני צריך לפנות אליך ולבקש את סליחתך. איני יכול להסתפק בבקשת מחילה מהבורא על פגיעה בחבר.
יש כאן העמקה של התשובה. בראש השנה עמדתי מול ה׳ וקיבלתי את מלכותו, וזה היה כל הסיפור. ביום כיפור מגלים לי פתאום שיש עוד מרחב שלם של תשובה שעלי לעשות: גם היחס אל הסביבה מקבל חשיבות. עלי לדאוג לבקש מחילה על כל פגיעה בסובבים אותי.
אולם, מגיע חג הסוכות ולא מסתפק בכך, הוא ממש רוצה חיבור... נקדים: יש דברים עליהם מבקשים סליחה, ויש דברים שלא. ברור לי שאבקש סליחה על פגיעה, אפילו בטעות, אבל אין לי סיבה לחשוב לבקש סליחה על כך שאני חושב אחרת ממך בנושא מסוים. כלומר, ברור לנו שאין כל בעיה לחלוק בדעות, כל עוד אנחנו לא במריבה כואבת ופוגעת. אפשר להיות ביחסים טובים ולהמשיך לעמוד כל אחד בדעתו.
סוכות מבקש מאיתנו יותר: להתאסף. כאן אנחנו רוצים להתחבר גם בראש שלנו, ולוותר על המחלוקות אפילו כשאנחנו צודקים. נכון, אני באמת חושב כך ואתה כך, ולשנינו יש סיבות צודקות לגמרי, ובכל זאת, כדי שנוכל להתחבר, כל אחד צריך לוותר. אל חג סוכות צריך להגיע בתודעה שאני מוכן לתת מקום לדעתך, לשמוע אותך מתוך אהבה ומתוך פתיחות. אני רוצה להיות איתך, ומוכן לוותר אפילו על העמידה הנפרדת שלי.
היכולת הזאת באה משפלות. להיות בשפלות זה להרגיש שמה שיש לי זה לא הכל, ויש לי הרבה להתקדם. יש לי דעה, אבל היא לא מונעת ממני לשמוע ולקבל את האחר. אני יכול להיות שמח לשמוע אותך, בלי להרגיש שאני חייב מיד להעמיד מולך את דעתי. גם אתה נפתח אליי, וכך אנחנו יכולים להתקרב באמת.
זו גם התנועה שאנחנו רואים בארבעת המינים. כשכל מין עומד לעצמו, אנחנו שמים לב לייחודיות שלו, למעלות ולחסרונות. כשמצרפים אותם יחד, כל אחד כלול בקבוצה, והייחודיות שלו פחות בולטת. הוא מפנה מעט מקום לחיבור עם האחרים. כך גם אנחנו בסוכות: כל אחד מתבטל כדי שנוכל להתאסף. זו התשובה של החג – לוותר בתוך המחלוקות, להרגיש שאיננו שלמים בפני עצמנו, ולהיות פתוחים ושמחים יותר לקבל זה מזה.
אחרי כל זה אנחנו מגיעים לשמחת תורה. מה עוד אפשר להוסיף? כבר קיבלנו את מלכות ה׳, כבר ביקשנו סליחה, וכבר למדנו להתבטל כדי להתחבר. אז כן, בשמחת תורה אנחנו פוגשים משהו מכוכב אחר... שמחת תורה נותנת לנו לעלות מעל החיבורים, ולשכוח לגמרי שאנחנו בכלל נפרדים וצריך לחבר בינינו. החיבור נעשה טבעי כל כך, שכבר איננו מרגישים את הוויתור. בסוכות הרגשתי שאני מפנה לך מקום. עכשיו אני פשוט שמח להיות איתך. אינני עסוק במה שהייתי צריך לוותר עליו כדי שנוכל להיות יחד.
שמחת תורה היא למעלה מתשובה. זו תשובה עמוקה ופנימית כל כך, שהיא כבר אינה מורגשת כפעולה של תשובה. אנחנו לא עסוקים בשאלה מי חזר בתשובה ומי עדיין לא, מי נמצא גבוה ומי נמוך, אנחנו פשוט אחד. איש אינו מרגיש עליונות או נחיתות. כולנו נמצאים יחד בתוך אותה שמחה פשוטה וטהורה.
הבורא אוהב במיוחד לראות את עם ישראל באחדות הזאת. על המילה ״ונקה״ שבסוף י״ג מידות הרחמים אומרים חז״ל שה׳ מנקה וסולח לשבים (בתשובה), ואפשר לדרוש כאן: ״לשבים״ – ״לשווים״. ה׳ רואה את בניו יחד, בהרגשת שוויון עמוק, וסולח ומוחל על העוונות. זו אחדות פשוטה וטבעית, שבה הבדלי המעמדות, גם כשהם נמצאים, אינם תופסים שום מקום בתודעה שלנו. אנחנו באמת פשוט אחד.
כשנגיע לשמחת תורה השנה, ננסה לתת לעצמנו להיות בתוך ההרגשה הזאת. במשך החודש עסקנו במצב שלנו, במה שעשינו ובמה שאנחנו צריכים לתקן. עכשיו אפשר להניח מעט למחשבות על עצמנו, ולהיות עם ה׳ ועם עם ישראל. להצטרף לשמחה בלי לבדוק כל הזמן איפה אני נמצא לעומת האחרים. ללכת יחד, לשמוח יחד, ולתת לחיבור להיות טבעי.
״יחד שבטי ישראל״. אחרי כל הדרך שעברנו בחודש הזה, אפשר פשוט להיות יחד.