פרשת אמור

עלון משמעות · גליון 50 · י אייר · תשפ"ו

וְנִקְדַּשְׁתִּי: קידוש ה' בשיא הטבעיות

השבוע, כאשר נקרא את פרשת אמור, נשים לב לציווי מעניין המופיע בפרשה: מצוות קידוש השם. הבורא מצווה את עם ישראל לקדש את שמו כאשר ישנה הזדמנות. אך מה פירוש הציווי? איך אפשר "לקדש" את שם הבורא? מתוך עיון במילות הציווי יתברר לנו מה בדיוק נדרש מאיתנו, וזה גם ייתן לנו מחשבה מעניינת לחיים.

קידוש ה׳ – הכיצד?

בתחילת פרשת אמור מופיעה מצווה: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". הבורא מצווה את עמו על קידוש שמו, מצווה הכוללת שני פרטים:

איסור חילול שמו: יש להיזהר מלהגיע למצב שמי שרואה אותי יסיק מסקנות המבזות את הבורא. למשל, זה יכול להיות מצב שבו יהודי נתפס על עושק במדינה לא-יהודית; הרואה את היהודי, המופיע בתור יהודי, אינו רואה את הדבר בעין יפה. היהודי תמיד צריך לייצג את הבורא, ולהתנהג בצורה שלא תביא את הרואה אותו למבט שלילי על הבורא.

מצוות קידוש שמו: לעומת האיסור הקודם, ישנה גם מצווה הפוכה — לקדש את שמו של הבורא בעולם: להגיע למצב שבו מי שרואה את מעשי היהודי יתפעל ויבוא לידי הכרה בטובו של הבורא. למשל, אם יהודי עושה מעשה טוב בציבור וכולם עומדים ורואים, הם מכירים בכך שיהודי זה משהו מיוחד. היהודי מייצג את הבורא, ומשום כך כל הרואה גם משבח את הבורא.

כל זה הוא הפירוש הפשוט. אמנם, אם נעמיק יותר — אף בהתבוננות פשוטה במילות הציווי — נשים לב למשהו עמוק בהרבה.

התקדשות טבעית

נזכיר שוב את הפסוק: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

בכל שאר מצוות התורה, כמו מצוות אהבת ישראל או שמירת שבת, המצווה כתובה בלשון ציווי: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", "לֹא תִּרְצָח" ועוד רבים. על רקע הפסוק שלנו, השוני בניסוח בולט. אצלנו כתוב "וְנִקְדַּשְׁתִּי", במובן של משהו שקורה כביכול מאליו, ללא צורך במעשה מיוחד.

לעומת שאר המצוות, שגם בניסוח הציווי הדרישה מאיתנו בולטת, בסגנון הציווי של מצוות קידוש ה׳ לא נראה שיש דרישה. בהלכה מוסבר שהדרישה קיימת ומאוד ברורה, אך עם זאת הניסוח מורה על כך שהמצווה מתקיימת פשוט כך: "וְנִקְדַּשְׁתִּי", גם ללא פעולה מסוימת.

שני המובנים אמת, כמובן, אך הניסוח הייחודי מלמד אותנו משהו מיוחד.

רצון טבעי

מתי אני, בתור בן אדם, מרגיש הכי טבעי?

כמו שכל אחד יכול למצוא בעצמו, אני מרגיש טבעי כאשר אני ממלא את הרצון שלי. אם אני באמת רוצה משהו, וברור לי מה אני רוצה – כאשר אני ממלא את הרצון שלי אני מרגיש שלם עם זה.

(לא מדובר פה על רצונות פעוטים, כמו תאווה למאכל מסוים. האדם הוא הרבה למעלה מזה. מדובר על שאיפות חיים, משהו שכשאני חושב עליו אני מתמלא תשוקה וחשק לעשות אותו. משהו פנימי.)

ויותר מזה. כאשר אני ממלא את הרצון, כשאני משתוקק לדבר מסוים מכל כולי, ומממש אותו, אני לא רואה את הדבר כפעולה שצריכה מאמץ או עבודה כדי לבצעה. חווית מילוי הרצון היא חוויה טבעית ופשוטה.

כדי שעניין זה יתיישב יותר על הלב, נמליץ שכל אחד יתבונן, יחשוב על דברים שהוא באמת רוצה — שאיפות חיים — וידמיין את עצמו מגשים אותם. האם בהגשמה עצמה מורגשת העשייה הפיזית, או שהיא נבלעת לגמרי בטבעיות של הדבר או המאורע שבו אני חפץ? באמת אפשר לראות איך מילוי הרצון נותן חוויה של פשטות וטבעיות: מרגיש שהגעתי ליעד.

נכון, על מנת להגיע למימוש הרצון נדרשות פעולות, לפעמים אף פעולות רבות מספור; אך כאשר הרצון הוא אמיתי, הפעולות לא נחוות כדרישות לא-טבעיות. כל מה שכרוך בגילוי הרצון שלי ירגיש טבעי, כמו להתעורר בבוקר.

ונקדשתי – בשיא הטבעיות

אחרי ההתבוננות, אפשר להתחיל להבין את הסיפור של מצוות קידוש ה'. הזכרנו בהתחלה שיהודי הוא המייצג את הבורא בעולם, אך לא מספיק מובן מה גורם לכך. יש לציין, שלא רק אנחנו רואים את עצמנו כמייצגים את הבורא. כל העולם מביט על היהודי כאדם המייצג את הבורא, ואנשים לא רואים בזה חידוש מיוחד. מדוע זה כך?

מהותו של היהודי היא הנשמה שבתוכו. הנשמה היא התמצית של היהודי, והמצב האידיאלי הוא שכל מה שיהודי יעשה בחייו יגלה את הנשמה.

מהי הנשמה? הנשמה היא מהות עליונה ביותר, חלק מהבורא עצמו. כל יהודי זכה ויש בו נשמה, ממנה הוא מקבל את חיותו. מכיוון שהנשמה היא חלק מהבורא, כל מה שהיא רוצה זה לגלות את הבורא. אם היא נמצאת בעולם, מה שהיא רוצה זה לגלות את הבורא בתוך העולם.

הנשמה רוצה, בדומה לרצון האנושי שלנו, לגלות את הבורא. זה מה שמרגיש לה הכי הכי טבעי, והיא רואה את גילוי הבורא בתור משימת חייה. בדומה לרצון אנושי, גם היא לא חווה את הרצון לגלות את הבורא – ובעצם את עצמה – כדרישה נוספת על אישיותה, אלא כמהלך טבעי ומתבקש.

כיוון שהיהודי כולו סובב סביב נשמתו, ובאמת רוצה לגלותה, חוויית גילוי הנשמה מרגישה ליהודי טבעית ביותר. גם כאשר היהודי לא נמצא במצב של "גילוי הנשמה", כמו רובנו, אלא חי את חייו בלי תשומת לב מיוחדת לנשמה, ישנם רגעים של גילוי. נרחיב על כך מיד.

מְקַדֵּשׁ, אפילו בלי לחשוב

השיא של מצוות קידוש ה׳ הוא, כפי שמוסבר, מסירות נפש בשביל הבורא. כאשר מאיימים על יהודי שאם לא יעבוד עבודה זרה ייהרג — עליו למות ולא לעבוד עבודה זרה. במבט ראשון זה עלול להישמע מפתיע; אולם כפי שרואים מאינסוף מקרים שקרו בעם היהודי, דבר זה קורה אפילו בטבעיות. אפילו יהודים פשוטים היו מוכנים למות על מנת שלא להמיר את דתם, גם בלי שידעו את ההלכה האומרת לעשות כן.

מדוע? לפי המוסבר כאן זה בדיוק העיקרון של מצוות קידוש ה'. כיוון שהקשר אל הבורא מושרש כל כך עמוק אצל היהודי, כאשר הוא מגיע לנקודת קיצון – הנשמה שבו מתגלה. כאשר היהודי מקדש את שמו של הבורא – הוא עושה זאת אפילו בלי לחשוב.

ולכן בדיוק כתוב "וְנִקְדַּשְׁתִּי" — בצורה ממילאִית לחלוטין. כאשר מגיעים לנקודה שבה הרצון הכי עמוק שלנו יכול להתממש, ולגלות את הבורא בעולם — אין צורך בציווי "קדש את שמי", אלא הנכון הוא "וְנִקְדַּשְׁתִּי".

כאשר רואים את המצווה בצורה כזו, העומדת כולה על גילוי הרצון הכי עמוק שלי, אפשר גם לחיות בצורה כזו. לא צריך למות חלילה בשביל לקדש את ה', אפשר גם לחיות חיים שלמים ולגלות את הבורא בכל רגע.

אם אני באמת מבין בשכל שלי את העניין של קידוש ה', גם כשאני הולך ברחוב וניגש להציע עזרה לזקן הזקוק לכך – אני מקדש את הבורא. כל מעשה טוב מפיץ את אורו של הבורא בעולם. גילוי זה לא מתבצע באופן כפייתי. הוא בכלל לא אמור להיות מורגש. כשהוא קורה, הוא קורה בשיא הטבעיות.