עלון משמעות · גליון 49 · תשפ"ו
משמעות פרשת אחרי־מות קדושים
קדושים: להתקדש עם העולם
כאשר נקרא בתורה בשבת, שוב נקרא שתי פרשיות – פרשת אחרי־מות ופרשת קדושים. פרשת קדושים היא מהפרשיות עם מספר המצוות הגדול ביותר. במאמר השבוע נתמקד בציווי מעניין הפותח את הפרשה, ונלמד על גישה חדשה בה עלינו לגשת אל החומר והמציאות הגשמית.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם.
כך פותחת פרשת קדושים, מהפרשות עם המספר הרב ביותר של מצוות בנושאים שונים. הציווי הראשון, ״קדושים תהיו״ דורש הסבר: מהי הכוונה בציווי זה? איך הופכים להיות ׳קדושים׳?
יש לזכור שזהו הציווי הפותח את הפרשה, ובהמשך הפרשה מגיעות מצוות רבות. הפתיחה הזו כאילו אומרת ״היו קדושים. בנוסף לכל המצוות, הדינים והפרטים, היו קדושים״. אבל מה זה אומר להיות קדוש? ואיך מגיעים למצב הזה? זה משהו מעבר לקיום מצוות רגיל.
קדש עצמך במותר לך
הפירוש הפשוט לציווי להיות קדוש הוא, שבנוסף לכל המצוות – אדם צריך להתנהג בצורה ראויה, על פי רצונו האמיתי של הבורא. כלומר, יתכן מצב בו אדם יקיים את כל המצוות בשלמות, אך הוא ימצא דרך להתנהג בצורה לא ראויה בלי לחרוג ממצווה מפורשת. המצוות מורות לאדם באופן כללי מה עליו לעשות, אבל גם צריך לגשת אל המצוות ב׳ראש גדול׳ ולהתנהג כמו שצריך.
למשל, באופן עקרוני, מותר לאדם לאכול בצורה גסה ותאוותנית, כל עוד הוא אוכל מאכל כשר. על גבי כך מגיע הציווי להיות קדוש. תאכל בצורה ראויה ועדינה.
ובקשר למילות הציווי: קדושים תהיו - קדש עצמך, התנהג בצורה קדושה וראויה, גם במה שמותר לך. היה קדוש, עשה את מה שמותר לך לעשות – בצורה קדושה וראויה.
עד כאן הסברנו לפי הפירוש הפשוט. אמנם, על פי תורת החסידות, יש להבין את ציווי זה בצורה נוספת, עמוקה הרבה יותר.
???
הפירוש הוא כזה: כל דבר שאדם עושה בעולם, בעבודתו ביום יום, ביחסים שלו ואף באכילתו ובשנתו – יש לעשות בקדושה, ובכך לגלות את הקדושה שבכל דבר. בכל דבר יש קדושה, ואם משתמשים בו בצורה טובה, בעצם לוקחים אותו ומגלים בו את הקדושה.
כאשר אדם הולך לישון בערב, או אוכל את ארוחת הצהרים שלו, יש לעשות זאת בתודעה כזו: ישנה קדושה במאכל. את המאכל עלי לאכול, וכך לגלות את הקדושה שבמאכל. אין דבר מותר בעולם שאין בו קדושה, ולכן אגש לכל מה שאעשה – בתודעה של קדושה.
תוכן שיטה זו הוא בעצם לראות בכל דבר פוטנציאל קדוש. הגישה הראשונה מלמדת אותי להתרחק כליל מכל היתר מיותר, חושש פן יעשה אותי גס וטמא. אך לפי הגישה השנייה, בה אני רואה פוטנציאל קדוש בכל דבר, לא ארגיש סלידה מרחיקה – אלא אגש בתודעה של העלאה. אקח איתי את הדבר, אל הקדושה.
מה בעצם עומד מאחורי שתי שיטות אלו?
אהבה ויראה
אהבה ויראה הן שתי מידות בנפש האדם, שאפשר אולי לומר שהן המרכזיות ביותר בחיינו. אהבה ויראה מקבלות נפח גדול הרבה יותר מהמובן הרגיל כאשר מבינים את כוונתם האמיתית.
אהבה היא הרגש והמניע הדוחף קדימה, השואף, הכובש. האהבה היא המניעה אותנו ליצור קשרים חדשים, להתקרב וללמוד על מושגים חדשים (״מעניין, אני אוהב את איך שזה נשמע!״) ולכבוש מקומות חדשים.
בהתבוננות עמוקה יותר, האהבה היא המנוע השואף להתקשר ולהתחבר. אני מוצא את אהבתי במקום מסוים, ושואף לחבר בינינו. כל אחד יכול לראות איפה זה תופס אותו. מצביא גדול ימצא את אהבתו בשטח המדינה השכנה שטרם נכבשה על ידו, וכשהוא מצליח להשיג את רצונו הוא מפיק תענוג. חברים אוהבים מוצאים את אהבתם אחד בשני, ושואפים להתחבר ולבלות יחד. כשהם נמצאים בקירוב, הם נהנים. כך בכל אהבה.
בכללות ובמילים ספורות, האהבה היא המנוע העוצמתי, הדחף והרצון להתקרב ולקרב ביני לבין אהבתי.
יראה, לעומת זאת, מייצגת את הצד השני. את ההסתייגות. את הזהירות וקביעת המרחק לבין מה שאני חושש מפניו. יראה, שהיא הפנימיות של מידת הגבורה שבנפש, משמשת ליצירת גבולות, שמירת מרחק וכל מה שנדרש כדי להישמר מפגעים רעים.
ובקשר אלינו?
אהבה ויראה הן הלב הפועם של שתי הגישות אל הדברים המותרים עליהם למדנו. שתי הגישות שואבות את כוחן, כל אחת לפי עניינה, מהמידות שבנפש האדם.
הגישה הראשונה, הזהירה, המזהירה מפני עיסוק מיותר ברע שמא ילכלך אותי – מתאימה כמובן לגישת הגבורה, השמרנית והמסויגת. היא מכירה בסכנה שיש בהיתרים שלא נדרשים לי לצורך עבודתי, הם באמת מסוגלים להוריד אותי מטה מטה, ולכן אתרחק מהם ואשתדל לעשות אך ורק את המינימום הנדרש, זה שבטוח ישאיר אותי קדוש.
לעומת זאת, הגישה השנייה מתאימה לאהבה. היא מראש ניגשת אל העולם בראש אחר. היא לא רואה בדברים המותרים משהו מלכלך בהכרח, לא זהו הדגש. הדגש הוא על הקדושה שיש בדבר, מכורח היותו מותר, ולא על הלכלוך.
האהבה, כאמור, היא הדחף ליצור את הקרבה אל המקום בו האוהב מוצא את אהבתו. הקדושה האהובה שיש בדברים המותרים מושכת אותנו להתעסק בהם ולקרב אותם אלינו. להשתמש בהם בצורה קדושה ונעלית.
ברם, גם האהבה לא חפצה להתלכלך, ויש לה דרכים להתמודד עם העיסוק בדברים לא נקיים, עליהם נלמד מיד.
כן, אנחנו שליחים
כשליחים של הבורא לתקן את העולם, עבודת היהודי בעולם כוללת את שתי הגישות. כשם ששתי המידות, אהבה ויראה, נמצאות בנפש האדם יחדיו ומסתדרות מצוין – כך שתי הגישות אל העיסוק בחומר תלויות אחת בשנייה. אי אפשר לזו בלא זו. אחת בלא השנייה לא תביא לתיקון העולם, או אף גרוע מכך – תתרום לקלקולו.
כשם שברור לכל בר דעת שיש צורך ביראה, ביצירת הגבולות, ואין טובה בלהיסחף אחר כל אהבה בכל מצב, כך יש צורך בגישת היראה כדי להינצל מטביעה בתהום. רדיפה לא מרוסנת אחר אהבה הנמצאת במקומות גרועים ללא המגינים הנדרשים, לא תביא לקירוב אל האהבה, אלא תביא לשקיעתה.
רק אדם שלמד להתמודד עם הרע, על ידי יצירת גבולות ברורים, והיאחזות איתנה בהם, יכול אכן לרדת אל המקומות האלו ולהפיק משם טובה. אדם המלא ביראה וזהירות, אך עם זאת גדוש באהבה – יכול באמת לדלות את הקדושה החבויה ולקרב בינה לבין בוראה, אוהבה.
כאשר אנו נגשים אל עסקינו בזהירות הנדרשת, יחד עם האהבה, כנראה שבאמת נצליח לגלות שם קדושה. ולא רק לגלות שם, אלא ממש לגרום לקדושה להיות גלויה לכל. זה מה שהבורא רוצה מהעולם, שישקף אותו. את הקדושה.
למען האמת, כאשר נותנים לב לצורך בשתי הגישות, כל דרך החיים שלנו מסוגלת להשתנות. להבא, כאשר נשתה בבוקר כוס קפה – נדע שאנחנו לא עושים זאת סתם כי בא לנו. אנחנו עושים את זה כדי שזה יצמיח אותנו וייתן לנו את הכוח להמשיך לתקן ולעשות טוב בעולם – וזה מגלה את הקדושה והיופי שבכל פרט במציאות.
התבוננות זו מצמיחה טוב, מפני שבכל דבר מותר ישנה קדושה חבויה. בדרך זו, על ידי האהבה הכובשת, הסוחפת את הכל אליה, אפשר באמת לכבוש את כל העולם תחת יד הקדושה, לגלות איך הכל קשור ומחובר לבורא.
ווארט:
אומר רבי שניאור זלמן מלאדי:
כאשר אדם מקדש את עצמו במותר לו, הן במחשבתו, שכופה את עצמו לחשוב רק על דברים טובים, הן בדיבור והן במעשה – הגוף שלו הופך לכלי המסוגל באמת לשקף את אורו של הבורא בעולם. אז, הוא כולו – מחשבתו, דיבורו ומעשיו – הופך לכלי המאיר ומפיץ את האור, החפץ וגם מצליח לקרב כל דבר אל הקדושה.